ראשי » העולם העסקי » אתיקה ושיווק או – "איפה נזיד העדשים שלי?

אתיקה ושיווק או – "איפה נזיד העדשים שלי?

עושה רושם שעולם השיווק הוא כגולם שקם על יוצרו. במעבר משוק של סחר חליפין, עוד בטרם הומצא המטבע, כשהחליפו תרנגולות בפרות ופרות בעיזים או בגבינות, לשוק של מכירת רעיונות, של תמחור לפי ביקוש וסחר בטרנדים בבורסה, משהו השתבש. השתבש מאוד.

עולם השיווק החליט שהוא חסר גבולות, הוא מצא את מעיין החיים שלו בדמות אנשי העסקים והמסחר ומטבע הלשון שהפך קדוש הוא "מיקסום רווחים". היות שלא ברור היכן ההתחלה והיכן הסוף, נתחיל באמצע.

להלן סקירת חלק מהבעיות האתיות בעולם השיווק והפרסום:

הפירסום לילדים

ילדים מתחת לגיל מסויים הם כמו ספוג. הם מקבלים הכל פנימה ללא יכולת החלטה בין טוב לרע וללא יכולת סינון. במדיה לילדים נפוצה הפרקטיקה של פרסומות סמויות וגלויות, וגם בפרסום למבוגרים, אליו נחשפים הילדים בעל כורחם, כשהם הולכים ברחוב, רואים טלויזיה ועוד.

ילדים

הפירסומות הסמויות בסרטים

כשלא שמים לב, עולם השיווק עושה שעות נוספות בדחיפת מוצרים באופן סמוי לסרטים בתמורה לתשלום שמן להפקת הסרט. הצופים מזדהים עם הגיבור, עם מה שהוא לובש ועם מה שהוא שותה

hidden-valley-ranch-dressing-large-9

הפרסומות בתחילת הסרט

איך קרה הדבר הזה? אנחנו משלמים במיטב כספנו כדי לראות סרט, (ויותר ממה שאנחנו ושבים כי פופקורן ושתיה גם הם הולכים לכיסו של בעל הקולנוע), ובכל זאת – 23 דקות של פרסומות בהן אנו קהל שבוי. תקועים בקולנוע, ממתינים לתחילתו של הסרט המיוחל, אנחנו מחוייבים לצפות בשרשרת אינסופית של פרסומות מעיקות וארוכות (גרסת הבמאי לפרסומות הקצרות יותר מהטלביזיה). איפה שהוא במשוואה של "נראה לך פרסומות ותשלם פחות", הלך לאיבוד הצד של "תשלם פחות". כולנו תקועים גם עם התשלום הגבוה וגם עם ההפצצה האינסופית בפירסומות ומסרים שיווקיים.

openforumshortertrailers

אנחנו איבדנו את הפרטיות בתהליך הזה.

מצלצלים אלינו בטלפון הביתה בשעות לא סבירות, כשבקצה השני פרסומת מוקלטת, שולחים לנו SMS בסלולרי שלנו עם פרסומות, ממלאים את תיבת הדואר שלנו בפליירים, את עמודי הרחוב, את לוחות המודעות השכונתיים ואת קירות המקלטים. מי שמחנה את האופנוע שלו בחוץ, יודע שזה עניין שבשגרה לחזור ולמצוא איזו מדבקה שלא ניתנת להסרה על האופנוע, משהו שאומר "גרר חיימיקו" או "חילוץ המהיר"… העיתונים מלאים בפרסומות, האינטרנט שלנו, תיבת הדוא"ל, תכניות הטלויזיה ומה לא. אנחנו טובעים בשלל הפירסומות והצונאמי הזה לא חושב להירגע.

אחד מרגעי השפל של איבוד הפרטיות היתה חברת טלפון מסויימת הציעה שיחות חינם לכל מקום בעולם בתמורה לזה: היא תוכל להקליט את השיחות, לנתח אותן ולשדר חזרה למשוחחים כמה פרסומות בנושא עליו דיברו.  אנחנו מוסרים את מספר הטלפון והמייל שלנו כשמפתים אותנו בזכיה באייפד וכשאנחנו חותמים על ספח האשראי ומוסיפים את מספר הטלפון, מוסיפים אותנו לרשימת התפוצה של החנות.

תעשיית הפרסומות נמצאת בתור הזהב שלה. היום כדי לא לראות פרסומות מוצמדות למדיה כל שהיא, חייב אדם להיות עבריין, או להסתפק בגרסת הספר. ונראה שממש לא משנה כמה נשלם, עדיין נקבל פרסומות.

ומה עם לומר את האמת בפרסומת?

גבול האמת שבפרסות נפרץ כבר מזמן, עם המצאת הסלוגן "XXX – הטובה בעולם" או "XXX מומלצת על ידי רופאי השיניים". אין אמת, לא בכתוב לא בתמונה ולא בקליפ של הפרסומת. הכל נראה גדול יותר, טוב יותר ונקי יותר מאשר במציאות, ולמעשה אין כל קשר בין התכונות של האובייקט המפורסם לאיך שמציגים אותו.

sdr

"הכסף שלנו עוזר לממן את הטרור" – פרסומות של חברות התקשורת באתרי שיתוף קבצים לא חוקיים, גניבת מאגרי מרשם האוכלוסין, פרסומות של שרלטנים ונוכלים בעיתונים כמו "במחנה", החלפת אריזות ושמות של מוצרי חלב כל חודשיים… הם לא נעצרים מול שום תמרור.

גוגל מצאה שיטה המאפשרת לפרסומות לרדוף אחרינו מאתר לאתר, כשהיא עוקבת אחר הרגלי הגלישה שלנו כמו סוכנת חרש. חנויות מוצאות אותנו משוטטים בקרבתן ומשגרות אלינו פרסומות לסלולרי,

מתי שהוא כל זה יצטרך לעצור ולהיכנס למשבצת מוגדרת וברורה.

בואו נדבר קצת על ילדים, או בעצם, כיצד הפסדנו במלחמת השיווק לילדים.

פעם, כשהיינו קטנים, שיחקנו בגוגואים, שיחקנו בעטיפות של מסטיקים. מי שמנצח היה מקבל את העטיפות של השני או את הגוגואים שלו. כדי שיהיה לך משהו לשחק איתו היית צריך לאכול מישמישים, או מסטיקים. למרבה האירוניה, אלה גם היו הזרעים למערכה השיווקית שכבשה את הילדים בסערה. שום דבר, כמובן, שניתן להשיג בבית לבד. אלבומי מדבקות, פוגים, פליקים… הכל מיוצר, ממוכן, ממותג ומיוצר בסין. כולם מדגישים את זה שחייבים את המוצר המקורי, למרות שאין בו כלום (דיסקית פח אינה פלא טכנולוגי של ממש).  הדגש עבר, לאט ובזהירות, ממחבואים ותופסת, לדברים שעולים כסף.

היום, אין אפשרות לחנך את הילדים אחרת. הם צמאים למותג ורואים את זה אצל ילדים אחרים בגן, בבית הספר, בפייסבוק. התעשיה מנצלת את הנטיה הטבעית של הילדים לפטישיזם, שזה הענקת תכונות מטאפיזיות לעצמים שאין להם תכונות כאלה, ובצורה הכי ברורה, הכריזה מלחמה כשקראה לקבוצה התמימה הזו "נתח שוק" וגם ניצחה עם יד קשורה מאחורי הגב. ההורים ההמומים לא ידעו מה פגע בהם. תעשיית השיווק והפרסם הפכה כמעט בין לילה למשפיעה מרכזית על החיברות ועל תחושת השייכות של הזאטוטים.

עכשיו, כשנגמרו הדברים למכור, הם מוכרים אותנו "המשתמש הוא המוצר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *