ראשי » פוליטיקה, מדינה וצבא » "הכל מותר" – קריסת הערכים שלנו

"הכל מותר" – קריסת הערכים שלנו

בפתיח של הפוסט יש כתבה של אילן לוקאצ'. שווה לראות לפני שקוראים, אבל לא חובה.

הכתבה מדברת על אלימות של נוער, נגד חסרי ישע. קשישים, ניצולי שואה, אנשים מבוגרים עם ילדים שנופלים קורבן לאלימות חסרת גבולות. בכתבה מתייחסים לחלק מהמקרים, מדברים על אבדן הגבולות, אבדן הערכים, מראים כמה ילדים שותים אלכהל מחוץ למועדונים ויש גם הרבה טוקבקים, בעיקר על עונש מוות לעבריינים הצעירים.

ישבתי לחשוב, על הסיבות לתופעה כמו גם על הפתרונות. יש בכתבה קרימינולוג שנוגע קצת בדרכים לפיתרון, אבל לא ממש בסיבות ובגורמים. הנה הדיעה שלי:

אנחנו אשמים באלימות הנוער הזו, כי היא גדלה במשמרת שלנו וכי המעשים ואי המעשים של הדור שלנו הביאו את זה עלינו. טוב, לא ממש עלינו, כי אנחנו עוד לא זקנים חסרי ישע, אבל אל דאגה, זה יבוא. עוד לא נולד השטן שיעצור את הזמן (בהשאלה מדלתות חדרי השירותים של בסיסי הצבא הסדיר). במי זה כן פוגע? בדור שגידל אותנו. עשה עבודה לא רעה בכלל וקיווה שזה לא יעצור שם אלא ילך גם לילדים שלנו. זה לא קרה.

אז מה לימדנו את הילדים שלנו, שהם חושבים שהכל מותר? לימדנו אותם לאהוב את עצמם מעל הכל. לימדנו אותם שהם הכי יפים, הכי צודקים, הכי חשובים, הכי טובים ושהמורה טועה. אז איך הם יכולים לטעות? הבאנו להם את הריאליטי, שמלמד אותם כל יום מחדש, שאין גבולות, לא באמת. מותר להגיד הכל, לעשות הכל וכמה שרוצים, בלי השלכות קשות מדי כמחיר ועם המון המון רייטינג ותשומת לב כשכר. חשבנו שאנחנו מלמדים אותם מהי דמוקרטיה כשבשם חופש הביטוי נתנו דרור לחלק מהרעיונות הזוועתיים ביותר שלנו להתממש מבלי לחשוב על האחר. הראנו להם שאם נרמוס קבוצות אחרות בשם האמת שלנו, לא רק שלא ניענש, אנחנו נרויח פרסום ותשומת לב כפי שלא היינו מקבלים לעולם אם היינו הולכים בדרך הראשית ולא בקיצור.

אנחנו הרסנו את השפה בזה שקראנו לכל אדם "גיבור", לכל הופעה "מהממת" ולכל סיטואציה – "קסומה". אנשים ששאלו "למה זה מפריע לך? אין פה כוונה רעה וזה לא ממש מזיק למישהו וזה – רק מילים" צריכים להבין עכשיו שיש מחיר לעמימות ולמכבסה, יש מחיר לפוליטיקלי קורקט ויש מחיר ועוד איך – להסכמה שלנו שבשתיקה.  ובמשפט הזה, כולנו אשמים. החל מצמרת השלטון, החוק והשררה, דרך אנשי מערכת החינוך ומוסדות הלימוד וההשכלה ועד אלינו בבתים. כל אחד ואחד מאיתנו אשם. אשם בזה שקברנו את הראש בחול, שקיווינו שיעבור ושעברנו כשזה לא קרה. התמודדות? זה משהו שההורים שלנו עשו. אנחנו הדור שמחפש תירוצים, שעוזב, בורח, משתמט.

אז לימדנו אותם שה"אני" הוא המטרה העליונה וש"כסף" זה הדרך הטובה ביותר להגיע לשם. אם אין כסף, אז יש פירסום, שיטה מהירה יותר אך מסוכנת יותר.

אז מאיפה זה בא לעזאזל?

לדעתי, המודל הנכון להסתכל על זה הוא מודל הדומינו. הרי ברור שאין סיבה אחת או שתיים ומדובר במכלול. אז מהו המכלול? בראש הפירמידה עומד ה"מפרסם". אני קורא לו מפרסם, למרות שלחלק מהמקומות הוא ידוע יותר בכינוי "The Man". התיאוריה שלי היא בכלל שהמפרסם החליף את ה"The Man". בכל מקרה, עולם האינטרסים של המפרסם הוא ברור ופשוט:

  1. הוא רוצה למכור
  2. הוא רוצה להשפיע כדי למכור
  3. הוא מעדיף לשלוט כדי למכור.
  4. הבוסים שלו הם סוחרי הכסף והנתינים* שלו – זה אנחנו.

*אני כותב שאנחנו הנתינים שלו, כי הוא מנהל את יומנו, את איך שאנחנו נראים ואנחנו לא יכולים לחמוק ממנו, גם אם אנחנו ממש ממש רוצים.

הערך המרכזי שהוא רוצה להנחיל לנו: "אני קונה – משמע אני קיים". לכל השאר אין לו זמן וזה לא מעניין אותו.

מתחת ל"מפרסם" ובצמוד אליו, נמצא ה"שלטון". כל מוסדות השלטון שהתבלבלו וחושבים שהם עסק לכל דבר. הם אולי לא מופרטים רשמית, אך ערכית ומוסרית הם הופרטו מזמן. אנשי ה"שלטון" שכחו מזמן שהלקוח שלהם זה אנחנו. הם חושבים שההיפך הוא הנכון ושאנחנו בעצם משרתים אותם. כתוצאה מכך, חלקים גדולים במוסדות הללו הפכו להיות משאבת כסף למימון השלטון ולא מה שהיו צריכים להיות מלכתחילה – כלים לשיפור חייו של האזרח.

בהמשך מצטרפים אנשי החינוך, שכל מה שהם רוצים כעת זה רק לא להופיע בעיתון בהקשר לשערוריה כזו או אחרת. מצב החינוך פה מעולם לא היה גרוע יותר. מערכת החינוך מכרה את עצמה ויותר מפעם אחת. להון, לשלטון ולמפרסם. ילדים בבי"ס יסודי מקבלים "הרצאות" מגופי שיווק של חברות גדולות, פותחים מגמות הזויות בתיכונים ומכרסמים קבוע בכל מה שקשור במאמץ לחבר את הילדים לסביבה שלנו.

ההורים, כלומר אנחנו, נמצאים בבסיס הפירמידה הזו ואנחנו אלה שמאפשרים את כל זה. בין אם בשתיקה ובין אם בפעולה. גם אם אנו לא מתכוונים לכך – זה הפועל היוצא והתוצאה הישירה של מה שאנחנו עושים. היה קצת קשה, אז ויתרנו. נתנו למישהו אחר לנהל את העניינים.

אנחנו מחפשים את הפיתרונות בחוק. לאסור על אנשים להגיד נאצי, או להפגין בדרך זו או אחרת. זה תהליך עקר והרסני, שמוריד עוד אחריות מהאדם/אזרח ושם אותה באיזה טקסט של החוק. כל הצעות החוק הללו הן עלבון לאינטליגנציה וסימפטום של ריקבון קשה. המערב הפרוע כבר פה. רק במקום ששם היית מסתובב עם נשק 24 שעות ביממה, הוצאה חד פעמית ולא יקרה, התחליף שלה היום הוא מיסים. כסף שעובר כבר את ה-50% מכל מה שאתה עושה, שהולך למדינה. ובתמורה אתה מקבל – טקסס. נכון, זה יותר יפה ויש ביטוח בריאות, אבל גם שם הריקבון פושה. כנראה ששיוויון הוא OVER RATED.

אז יש פיתרון?

בכתבה דיברו על חינוך הנוער ועל ענישת העבריינים. בעיני בשני הכיוונים הללא אנחנו לא רק חוטאים ושמים את האחריות אצל האחר, אנחנו גם מאפשרים לעצמנו להרגיש טוב ולהישאר פאסיביים. התשובה שלי היא: מעורבות אישית. להפסיק להבליג, להתעלם ולהתעצל. לקום ולהתחיל ללכת. לעשות. מהעשיה הזו יבואו החינוך והענישה המחמירה, והם יבואו מאליהם בלי מאמץ.  המאן רוצה שתחשבו שיש לכם מספיק חופש כדי שתרצו ללכת לעבוד ושתחשבו שיש מספיק דברים גדולים מכם, כדי שלא תפריעו לו בשלו.

FUCK THE MAN

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *