ראשי » פוליטיקה, מדינה וצבא » ארבעה מאפיינים לישראלי המצוי
yanko tsvetkov - atlas of prejudice
yanko tsvetkov - atlas of prejudice

ארבעה מאפיינים לישראלי המצוי

"…אנחנו עם שיודע לעשות לעצמו חרקירי בבוקר ובערב ואם הוא שוכח לעשות את זה פעם אחת – הוא יעשה זאת למחרת פעמיים"
אל"מ עופר קול (ראש מחלקת תקשורת בדובר צה"ל)

הגרמנים והיפנים מאופיינים בנאמנות, צייתנות ומשמעת. האמריקנים יהירים וחומריים, האוסטרלים חיות כשזה נוגע למסיבות ואוהבים את הטבע, הבריטים שתיינים ועושים אוכל גרוע, הקנדים כנועים, רגועים ומשעממים. אלה מקצת מהסטריאוטיפים בעולם.  וכשאומרים עליך שאתה ישראלי, מה זה אומר? איך אנחנו מסתכלים על עצמנו? האם זו דמות הצבר המחוספס? או הישראלי הרעשן והחוצפן, זה שצועק לאישתו שנמצאת בצד השני של האולם לא לשכוח להביא פופקורן? האם זו דמות הסטארטפיסט שעולה בעיני רוחנו? להגיד שאתה ישראלי זה דבר ספציפי. הוא כולל את ההיסטוריה היחודית שלנו, את הגיאוגרפיה, האקלים, הערכים שלנו, השירות בצבא. אז מהי בעצם הזהות הישראלית שלנו?

לכבוד יום העצמאות החלטתי להוציא מהבוידעם עוד רשימה מהבלוג הישן שלי שנכבש על ידי האקרים ולא שרד. רשימה העוסקת במיהו ישראלי, מה גורם לנו לעשות את מה שאנחנו עושים ומול איזה עקרונות אפשר לבחון את זה. מדובר בהכללה, ככל שניתן, קצת סטריאוטיפית, אך מעניינת. הרשימה צומצמה לארבעה עקרונות מהם ניתן להקיש כל פעולה ישראלית או להבין מדוע היא כפי שהיא. למרות שבמבט ראשון נראה שהיא מבליטה את החסרונות שלנו, היא ללא ספק גם רשימה של חוזקות. אנחנו גם משתנים ומתהווים כל הזמן. להלן העקרונות שמצאתי שמתאימים ל"כאן ועכשיו" שלנו:

1. מקצר את הדרך

זה ב-DNA שלנו לקצר את הדרך. אם יש אפשרות להגיע מנקודה A לנקודה B בדרך יותר קצרה מאשר קו ישר, היו סמוכים ובטוחים שיהיה זה ישראלי שימצא אותה. אנחנו נביא את הקמט ברצף הזמן/מרחב ומציון תצא מכונת הטלפורטציה. החל מהביטוי "לעשות מכה" ועד לגילויים המרעישים ביותר בעולם הרפואה, אנחנו שם. מסיירת מטכ"ל ועד לסיירת הירוקה. אם כתוב על השפורפרת שלוקח לדבק שעה להתייבש, אנחנו נפעיל מייבש שיער ונעשה את זה בחצי מהזמן. לא מפתיע שזו אחת התכונות המרכזיות שהופכות כל מדען ישראלי למבוקש בפקולטות בחו"ל.

לא משנה מה המסלול ומה המסורת, ברגע שנגיע למשימה שעדיין לא ביצענו, נשאף לקצר את הדרך. לא נסמוך על ידע שנצבר בעבר ולא נתגלץ' חלילה על זקנו של מישהו אחר. כל מי שמנוסה מאיתנו, ותיק יותר או סתם חכם, מיד עף מרשימת היועצים הפוטנציאלים מפאת כבודנו, או בהתאם לסעיף 3 עליו נדבר מאוחר יותר, שאומר "אנחנו יודעים הכי טוב". כתוצאה מכך אנחנו חוזרים על טעויות, מבזבזים משאבים יקרים על ביצוע נסיונות שכבר היו וכל זאת למען תיזקף ההצלחה על שמנו בלבד. דבר שלעיתים קורה ואף מזכה אותנו, הישראלים בתהילת עולם. 'אל תדאג, אני מכיר קיצור..' זה משפט שכולנו מכירים, כמו גם 'סמוך עלי, הכל יהיה בסדר' ואחיו התאום, 'סמוך על סמוך'.

קיצורי הדרך הביאו אותנו להישגים משמעותיים, ברפואה ובהיי-טק. שני תחומים בהם יש חשיבות אדירה ליכולת לקצר תהליכים. אפי ארזי, ביטל את הצורך בפוקוס ידני במצלמות והמציא את הפוקוס האוטומטי – קיצור דרך או לא? אנחנו ידועים כמדינה שהביאה חידושים חקלאיים מדהימים, רובם קשורים להאצה של צמיחה, מיקסום התוצרת וצמצום משאבים. עגבניות, ורדים, אבטיחים, אתם תגידו – אנחנו שם! (קיצורי דרך – אמרתי כבר?)

ובכלל, כשחושבים על זה, הקמת המדינה ומוסדותיה בזמן כה קצר גם היא דוגמה מרשימה לקיצורי דרך משמעותיים, לעיתים על חשבון איכות. אנחנו גם נחשבים לאנשים ישירים בהשוואה לעמים אחרים, כי אנחנו אומרים מיד מה שאנחנו חושבים ולא ממתינים לכללי הנימוס. אנחנו מעשיים ואוהבים לעשות דברים בעצמנו במקום לחכות לאיש מקצוע. ככה, דרך אגב, נראים גם התורים שלנו, בדרך לקופה, לרופא, לקולנוע או להצגה – ערימה דחוסה של אנשים שרוצים להגיע ראשונים ולא בדרך המקובלת. ("אני רק שאלה" נשמע מוכר?)

טרופית

2. לא מאמין במחר

זה סעיף שאפשר לדבר עליו רבות. את ההשפעות שלו רואים מהתנהגות הפרט ועד לאסטרטגיה מדינית ווהתנהגות המונים.  דוגמאות יש למכביר. ונעשה זאת מהכלל אל הפרט. המדינה מתנהלת על ידי אנשי צבא או אנשי צבא לשעבר, כי מחר תבוא המלחמה לחיים ולמוות. אנחנו אומה של מכבי שריפות ואנחנו בטח לא אוהבים לפתור בעיות לעומק. הרבה יותר קל לנו לטאטא מתחת לשטיח כשאנחנו לא מאמינים באמת שיבוא המחר. אז למה להשקיע בו? בדיוק מאותה הסיבה אין תקציב לחינוך ואנחנו לא משקיעים כלל במימוש תכניות לטווח ארוך. כשיש עליה במחירי הדלק אנחנו לא מתווכחים ונוסעים על אופניים לכמה ימים, אלא עושים עליה לרגל בלילה לכל תחנת דלק אפשרית כדי לצבור קצת דלק במחיר הקיים. אנחנו לא יודעים לחשב את התקציב שלנו וחיים באוברדרפט וככלל אנחנו מעדיפים לקנות עשרה עטים חד-פעמיים מאשר עט רב פעמי אחד. בכלל אנחנו מדינה של חד-פעמי, אנחנו לא משקיעים במקלטים ולא בילדים. אנחנו חיים מהפה ליד ושומעים רק מה שקרוב לאוזן. קשה לנו לתכנן יותר ממחר, כי בסתר ליבנו, גם אם אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו לא ממש בטוחים שיבוא יום המחר. קחו דוגמה: אנשים שפלשו לשטחי אדמה לא להם לפני עשרות שנים, ממשיכים לקבל 'סמי' לגיטימציה מהרשויות, שבתורן אח"כ משתמשות בהם כעלה תאנה למחדליהן וכתירוץ לכל גזירה שתחול על הציבור בעיר. הכל כדי לא לפתור את הבעיה במקום. האם זו הנאיביות של 'הדברים יפתרו מאליהם, הזמן מרפא הכל' או החשיבה הקלוקלת של 'זו תהיה כבר בעיה של מישהו אחר'.   דוגמה נוספת, קצת יותר הומוריסטית, היא מה עובר על המדינה בגשם הראשון בכל שנה. פרדוקס של הפתעה החוזרת על עצמה, כשהרשויות מתפלאות איך פתאום יורד גשם ומוצאות עצמן לא מוכנות, האם אשתקד ירדו לחמניות מהשמים ולא גשם של שלוליות והצפות??. זה מאוד מביך שאנו לא נערכים מבעוד מועד לבסיסיות שבתופעות הטבע המחזוריות ובוחרים לטמון ראשינו בחול ולהיתמם מחדש בהפתעה כל שנה. זה היה מצחיק עוד יותר, אם בהצפות וחוסר המוכנות המחזורי הזה לא היו אנשים מקפחים את חייהם ומאבדים את כל רכושם.

bibi

גם הסכנות הקיומיות שהיו מנת חלקו של העם היהודי בהסטוריה ובהווה, נתנו אותותיהם גם בתרבות הישראלית העכשוית ועקרונותיה. אנחנו לא מאמינים במחר = אנחנו לא משקיעים במחר. זה כמובן לא מזיק שהפוליטיקאים ממציאים לנו תמיד איזה אוייב שמעוניין לחסל אותנו מעל פני האדמה. זו תכונה שבתורה, היא גם המקור ל"מגיע לי" ולאופורטוניזם ואגואיזם גבוהים מהרגיל לעונה. "מה זה משנה? אכול ושתה כי מחר נמות". אנחנו נשקיע במסקינגטייפ יותר מאשר בטכנאי אמיתי ונעדיף לרכוש שוב מוצר שהתקלקל מאשר לחכות שבועיים עד שיחזור מתיקון שעולה חמישית ממנו. אפשר למשל לראות שההשקעות שלנו בחינוך הן מהנמוכות ביותר, כי מי רוצה להשקיע במשהו שיכול להראות תוצאות רק בעוד 10 שנים? אנחנו אוהבים לקרוא, לשמוע ולראות חדשות על מה קורה עכשיו ומה קרה לפני דקה. אנחנו אלופים בהפקת לקחים, אך לא ביישומם. יש לנו וועדות שיושבות וכותבות מסקנות, שבתורן הולכות מיד לפח. אנחנו לא חזקים בעניינים של טווח ארוך או דברים שחוזרים על עצמם. אז החורף תמיד פוגע כאן כאילו בפעם הראשונה בהיסטוריה ואנחנו תמיד מופתעים כשהרמזורים מפסיקים לעבוד אחרי הגשם הראשון. הצירוף "הכנה מראש" הוא כמעט מילה גסה.

הצפה

3. אני יודע הכי טוב

לדידי, זה סוג של ביצה ותרנגולת, שגולת הכותרת שלה היא תרבות הריאליטי ולמה היא מתאימה לנו, הישראלים, כמו כפפה ליד. אני חושב שהכל התחיל ב'מעגל' של דן שילון. זו היתה יריית הפתיחה של מהלך שבסופו (ואני לא בטוח שהגענו אל סופו), דוגמנית = ראש ממשלה = הומלס = כתב חדשות = מדען גרעין. והרעיון הוא פשוט. במעגל ניתנה תשומת לב שווה לכל אחד מהאנשים הללו שהתארחו שם. בעיקרון, זה מאוד דמוקרטי ואצילי. הבעיה היא שהחשיפה היתה שווה בנושאים שאינם שוים. הדוגמנית דיברה על הפוליטיקה, הפוליטיקאי דיבר על מדע הגרעין וההומלס קבע מדיניות של הממשלה. כל אחד ודעתו, כל אחד ו-10 האגורות שלו, רק שאחרי הפילטר של התקשורת, אנשים שכחו שמדובר רק ב-10 אגורות. בדיעה בעירבון מוגבל. וכך יצא שכל אחד קיבל את הלגיטימציה להיות מבקר, גם אם הוא לא ממש יודע משהו. אחת הדוגמאות לכך היתה אימו של חייל השייטת שנהרג לפני כמה שנים, שהתראיינה בנושא המשט וחרצה דיעה על קיום מודעין כזה או אחר לקראת המבצע. היא אמרה זאת ללא מאמץ מיוחד ואפילו אמרה לפני שהיא רק אמא ולא 'ממש מבינה בצבא' ובכל זאת הרשתה לעצמה להתבטא כך. אז מישהו עלול לטעות ולקחת את זה ברצינות.. מסתבר שהרבה עושים כך. אני מקווה שזה לא ידרדר אותנו למצב של טמטום לאומי.

דן שילון - המעגל

מישהו פעם אמר לי שהמדינה שלנו היא הכי משוגעת שהוא מכיר. הוא לא מצליח להבין איך דווקא האנשים הכי מוכשרים, שיודעים לפתור את כל בעיות הכלכלה, הביטחון והחברה, מועסקים רק בתור נהגי מוניות. אז נהגי מוניות יודעים הכי טוב וגם אנחנו יודעים – הכי טוב. יש לנו דיעה בכל עניין, גם אם אינו בתחום הידע שלנו. אם יש שלט "זהירות לא להתקרב", אנחנו שם. אין טעם לקרוא את ההנחיות/הוראות/כללי הבטיחות… אנחנו הרי כבר מכירים הכל. תרבות ה"סמוך…", המרדנות שלנו בכללים, נהלים, חוקים והנחיות, הכל כי אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים הכי טוב. הילד שלנו יודע יותר טוב מהמורה, ואם נראה פעם שלט על ספסל שאומר"צבע טרי", נהיה מוכרחים לבדוק בעצמנו (ולהתלכלך, כי הוא באמת טרי).

בשוק

4. מגיע לי (או: העיקר לא לצאת פראייר)

באמת צריך להסביר את זה? הלך הרוח הכל כך ישראלי שכולנו מושפעים ממנו במידה כזו או אחרת, גורם לנו לחתוך כשחותכים אותנו, לעקוף כשעוקפים אותנו ולהתווכח כמעט על כל דבר.  אין סיכוי שמישהו לידינו יקבל משהו יותר טוב מאיתנו. אנשים שבאמת צריכים רק שאלה מהרופא, חוטפים קיתונות של רותחין. השילוב של 'לא פראיירים' ו'יודעים הכי טוב' מביא לכך שגם אין תור אחד נורמלי במדינה הזו. לעולם לא יהיה מצב בו עומד ישראלי אחרי ישראלי אחר בתור. תמיד אנחנו יודעים הכי טוב מהיכן באמת מתקדם התור ואנחנו בטח לא נהיה אלו שאחרים מתקדמים על גבם. עבורינו במיוחד הומצאו התורים הממוחשבים, שם יש לכל אחד מספר ואין חכמות. רגע, אין חכמות אמרנו? אז יש, אבל לא לנכנס לזה עכשיו.

תור

אז אם כבר מגיע למישהו, אז מגיע לי. לא לך, להם או לכם. לי. הפרק הזה בפילוסופיה נידון בהרחבה בכבישים, בתור לרופא, בתור לקולנוע, בתור בכלל ובהרבה תחומים. העיקרון הזה בחלקו נוצר מהצטרפות העקרונות הקודמים לחבילה אחת שכתוב עליה פתק עם השם שלי, אני. זה כאילו שלקחנו את המשפט "אם אין אני לי – מי לי", הזרקנו לו סטרואידים והוא כעת "אם אין אני לי – מגיע לי". החוצפה הישראלית היא כבר שם דבר בעולם. אנחנו גם אוהבים מאוד להתלונן. זה לא אנחנו שלא יודעים לנהוג, זה הכביש דפוק והרצפה עקומה.

תור

השילוב של תכונות אלו ברמה הלאומית, שם אותנו בקצה פירמידת היזמות, אך בו זמנית גם בשיא החוצפה.

"זוהי המדינה היחידה שבה התפוצצו כבר טילים מעיראק, קטיושות מלבנון, מתאבדים מעזה ופגזים מסוריה, ועדיין דירת שלושה חדרים עולה יותר מאשר בפאריז.

שחקני כדורגל באים למגרש עם אבא כדי שהוא יצעק על המאמן, וביום שישי, כשהולכים להורים, כל אחד יושב בדיוק באותו כיסא שבו ישב בגיל חמש.

זוהי המדינה היחידה שבה ארוחה ישראלית מורכבת מסלט ערבי, קבב רומני, פיתה עיראקית וקרם בוואריה (שזה מחוז בגרמניה). אנחנו כנראה אוהבים לאכול אנטישמים.

זוהי המדינה היחידה שבה האיש בחולצה הפתוחה עם הכתם הוא כבוד השר, וזה שלידו עם החליפה והעניבה הוא הנהג שלו.

זוהי המדינה היחידה שבה הביטוי "אני לא הפרעתי לך", משמעו שאני רוצה להפריע לך.

זוהי המדינה היחידה שבה מוסלמים מוכרים מזכרות קדושות לנוצרים, תמורת שטרות שעליהם מודפס פרצופו של הרמב"ם.

זוהי המדינה היחידה שבה בגיל 18 עוזבים את הבית ובגיל 24 עדיין גרים בו.

זוהי המדינה היחידה שבה אנשים שהולכים לתאטרון מקליטים את "משחק החיים".

זוהי המדינה היחידה שבה אנשים שבאים אליך בפעם הראשונה, שואלים אם "אפשר לקחת מהמקרר?"

זוהי המדינה היחידה שבה אף אישה לא מסתדרת עם אמא שלה, אבל בכל זאת מדברת איתה שלוש פעמים ביום, שתיים מהן עליך.

זוהי המדינה היחידה שבה מראים תמונות של הילדים, גם כשהילדים נמצאים (ומתביישים נורא).

זוהי המדינה היחידה שבה אפשר לדעת מה המצב הבטחוני לפי השירים ברדיו.

זוהי המדינה היחידה שבה העשירים הם בשמאל הסוציאליסטי, העניים בימין הקפיטליסטי והמעמד הבינוני משלם הכול.

זוהי המדינה היחידה שבה נהוג להאשים פוליטיקאים בכך שהם רוצים מכונית שוודית משפחתית עם תאוצה של טרקטור."

http://krd-oren.blogspot.co.il

באוקטובר 2013 דחה בית המשפט העליון בקשה של קבוצת ישראלים להצהיר בפסק דין כי הם בני לאום ישראלי, ולקבוע כי ניתן יהיה לשנות את פרטי הלאום במרשם האוכלוסין מ"יהודי" ל"ישראלי". הנימוק לדחיית העתירה היה שלא הוכח קיומו של לאום ישראלי. השופט חנן מלצר ציין כי "לא הוכח שמשפטית קיים 'לאום ישראלי'… ואין זה מן הראוי לעודד היווצרותם של 'רסיסי' לאום חדשים". ~הארץ

מיהו ישראלי? זו שאלה שהטרידה אותי רבות. היא הטרידה אותי כשהייתי באאושויץ ובטרבלינקה והיא הטרידה אותי כשהייתי בעזה, בבית לחם ושינקין, תל אביב. מה מאפיין אותנו? השפה? המנהגים? האמונות הטפלות? היום יותר מתמיד אני מרגיש שיש יותר שונה מאשר דומה בתוך הישראלים. ואם אנחנו נדע מה מאפיין את הישראלי, מה מניע אותנו, האם נדע איך לרפא את עצמנו? האם נדע איך להתנהג כמו עם אחד?

 

אנקדוטה לסיום: חברי שלומי שטרית סיפר לי פעם שיש תכונת נימוס אחת שאופיינית לישראלים מקצה לקצה ולא משנה מאיזה מוצא: אנחנו אף פעם לא נאכל את הפריט האחרון בצלחת משותפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *