ראשי » אנשים » "רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד" – מפגש בוגרים 2015

"רוזמן נעלם עם הטייפ הנייד" – מפגש בוגרים 2015

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, רק שזה לא היה חלום ואני חזרתי לשם עם עוד שלושים חברים, שבאו מכל קצוות תבל, לכמה שעות של זיכרונות, נוסטלגיה, חברות וקצת נטוורקינג.

בהתחלה רציתי מאוד לבוא ואז לא כל כך רציתי. התחושה שלי היתה שאני חוזר לאזור זמן שמאוד נהנתי בו, אבל גם הכיל הרבה מאוד דברים בלתי פתורים: אהבות נכזבות, קבוצות סגורות, מעמדות חברתיים, חברויות שהתאיידו ולא שרדו את מבחן הזמן. גם הזמן שעבר, חשבתי, יקצין את השוני ויכול להיות שאפגש עם זרים מוחלטים.

לימור, שהתחילה לגלגל את זה אחרי כמה תמונות שהעלה אייל לפייסבוק, לקחה את הפרוייקט הזה על עצמה וכמוני, קיוותה לטוב. שהרי אי אפשר לדעת מראש מה בסוף יקרה. בזיכרון של כולנו עדיין הידהד מפגש מלפני עשור, בו במקום לסגור קצוות פתוחים, פרמנו קצת את מה שחשבנו לסגור. שאלות, תהיות וגילויים שהכבידו על הלב היו במרכז המפגש ההוא ולא היה ברור אם זה שעומד להתרחש ישא גם הוא את אותו האופי.

עודד אותי מאוד שמה שאני עומד לתרום למפגש היה מצגת וידאו של מעל 1200 תמונות שאייל צילם ושיר או שניים על הבמה של אולם הפנימיה. שתי המשימות האלה היו היטב בתוך אזור הנוחות שלי.

ואז זה קרה. יום חמישי התקרב בצעדי ענק, ובסוף ממש הגיע, סידורים נעשו, חזרות וכל ההכנות ועלינו עד כביש מס.1 לירושלים. הנסיעה בטרמפ משותף עם דרור, לימור ואמבר, היתה ההכנה ההדרגתית שלי :-), שעה של נסיעה, הברשת הזיכרונות, יחד עם ההגעה המוקדמת הכניסה אותי בהדרגה לעניין.

00480023

האנשים גם הם הגיעו לבויאר בהדרגה, טיפין טיפין, ובכל פעם שנכנס מישהו בדלת האולם, מיד קפצו עליו כמה חברים שזיהו ושמו "הוכרז" ברבים. ואז נזכרתי כמה אהבה וכמה חברות היתה בין הקירות האלה. חלק מהאנשים הגיעו גם דרך הסקייפ או דרך המערכת הלוויינית שאייל הקים עבורנו. ובבת אחת הכל חזר, בלי אזהרות ובלי טראומות, רק זרם חם של רגש, של וותיקות ושל מכנה משותף. כולנו ידענו בדיוק על מה אנחנו מדברים. קשה להסביר למי שלא למד בפנימיה כל כך הרבה שנים מה זו הוותיקות הזו והמכנה המשותף הכל כך חזק. האנלוגיה הכי קרובה של זה היא הצבא. פגישה של אנשים שעשו מסלול יחד, לחמו, ישנו ואכלו יחד, התקלחו, נסעו וחזרו יחד.

ועכשיו היו שני מסעות, זה שעשינו יחד וזה שעשינו לבד. חלק מאיתנו דיברו על המסע הראשון ואילו אחרים שמו דגש על המסע השני. אני לא דיברתי על המסע השני. לא על השירות הארוך בצבא, לא על החברים שהלכו ולא על המקצועות והידע שרכשתי במשך השנים. איכשהו, הרגשתי שאני מדבר על הדברים האלה כל הזמן והפעם רציתי להתמקד במקומות ובחוויות שלא יכולתי לשתף ביומיום שלי עם אנשים שלא עשו את המסלול הזה ולא ידעו על מה אני מדבר.

00780042

בפנימיה כמעט ולא היו סודות אסטרטגיים. רק טקטיים פה ושם. כולנו ידענו מאיפה כל אחד הגיע פחות או יותר, פגשנו את ההורים והמשפחה, והכרנו את הרקע מהשפה, המנהגים והניחוח המיוחד שכל אחד הביא. כשהיה צריך להכין מאכלי עדות וכשהיה צריך לצעוק קללות במסדרון, ידענו מי יביא מה. היו עניינים לפעמים, שקשה היה לשמור עליהם בסוד ולפעמים היה צריך קצת עזרה מהצוות. והיו סודות טקטיים, כמו אצל כל מתבגרים. חברויות סודיות, בריתות סודיות ואירועים סודיים, כאלה שאפילו הצוות לא ידע.

אבל את הרוב ידענו. ידענו איך כל אחד קם בבוקר, איך אנחנו שוטפים את הריצפה, איך אנחנו מתמודדים עם הלימודים, עם אהבה, קונפליקטים, אתגרים, קשיים ותקלות. ידענו איך לבקש עזרה אחד מהשני, ידענו לסמוך וידענו לעמוד על שלנו, כל אחד בדרכו המיוחדת.

00480014

המפגש הזה היה מאיר עיניים. "תנו לי נקודת משען ואוכל להזיז את העולם", אמר ארכימדס לגבי הפיזיקה של הדברים, וצדק גם לגבי הרגש והמחשבה. המרחק התודעתי שעשינו מבוגרי פנימיה זבי חוטם לאנשים עם נסיון חיים משמעותי, איפשר לנו להסתכל נכוחה ולהבין דברים חדשים. אני כותב "לנו" ואני מתכוון לעצמי. במפגש הזה ראיתי אנשים בשלים, חלקם יצאו בשלים מהפנימיה, חלקם הבשילו מאוחר יותר. חלק הגיעו מבושלים היטב כבר מהבית ועליהם רק תחפושת של ילדים.

ניכר היה שיש חום וכח ואהבה בין כולנו. שמחנו להיפגש, חלקנו לראשונה מזה שנים, לשמוע את הסיפורים לדעת מה עבר על כל אחד ואני בעיקר הסתקרנתי למצוא את הילד שהכרתי בכל האנשים הבוגרים שהגיעו. הסיפורים היו נהדרים, בחלקם השלימו לי חלקים אחרים שחוויתי בעצמי, כמו הלילה ההוא כשהימ"מ בא לעשות אצלנו אימון, וחלקם גילו לי דברים שלא ידעתי. הסתקרנתי לשמוע איך אנשים מסכמים את החויה שלהם ובעיקר מה הם לוקחים או מקבלים ממנה. השאלה "האם הייתי שולח את הילד שלי לבויאר" צצה ונשמעה מכל כיוון אפשרי והתשובות העלו והציפו שאלות גדולות ששאלו ילדים קטנים ועדיין ממשיכים לשאול.

01220076

ומה אני קיבלתי מהמפגש הזה? בעיני מתנה ענקית – הבנתי מה נתנה לי הפנימיה, המסע הראשון. היא נתנה לי את היכולת להכיל את המציאות שאגיע אליה בהמשך. להכיל את הצבא, את המוות, את האינטרסים, את האמת והשקר, את המציאות שבה אנחנו חיים. למדתי להסתדר. למדתי לבנות, ובעיקר למדתי לבחור את הקרבות שלי. קיבלתי את כוח העל שלי מול הסביבה. לא בהתנשאות ולא בגאוותנות, אבל בידיעה ברורה של יתרון פנימי.

המסע השני לימד אותי להיפתח לעולם. לחוות לעומק, לכאוב, לבכות ולחבק את הכאב, כי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. המסע השני השלים את המסע הראשון ואיפשר לי לקבל את השונה ממני ולהבין שאין טוב ורע, אלא קודם כל "יש".

תודה מיוחדת וגדולה למיקי ועקנין, שעזר לי לעשות קפיצה גדולה מאוד בהבנה.

00790058

 

3 תגובות

  1. ליאור ניסים

    יניב, זהו תיאור מדוייק להפליא של המפגש. אתן לאישתי לקרוא את הפוסט, הוא יעזור לה להבין למה נסעתי מארה"ב לישראל במיוחד כדי להשתתף.

    ליאור ניסים

  2. גריידי… זה לא רוזמן… זה היה חניאל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *