"זה" – It

יום אחד שאלתי את המורה, "כיצד יכולה היריה להשתחרר אם *אני* איני עושה זאת?"
"*זה* יורה, " ענה לי.
"כבר שמעתי את זה מפיך פעמים אחדות, ועל כן אשאל אחרת: כיצד אני יכול להמתין ליריה מתוך שיכחה עצמית, אם ל*אני* אסור בכלל להיות נוכח שם?"
"*זה* נתון בשיא המתח?"
"ומיהו או מהו *זה*?"
"כשתבין זאת באחד הימים לא תהיה זקוק לי עוד. ואילו נתתי לך רמז וחסכתי לך את ההתנסות האישית, הייתי הגרוע מכל המורים וראוי היה לגרש אותי מכאן. ובכן, אל נדבר בזה עוד, אלא נתאמן!"
. . . . . . . . . . . . . . . .
יום אחד, לאחר יריה שלי, החווה המורה קידה עמוקה והפסיק את ההוראה: "כרגע ירה *זה*." אמר, כשאני מסתכל בו בתדהמה. כשירדתי לסוף דעתו, נבצר ממני להסתיר את שמחתי הפורצת.
"מה שאמרתי," אמר המורה בנימה מחמירה, "לא היה שבח, אלא קביעת עובדה. קביעה שאינה נוגעת לך. ולא לך החוותי קידה, מפני שאינך אשם ביריה זו. הפעם שכחת את עצמך ובשיא המתח לא היתה לך כל כוונה. היריה נפלה ממך כפרי בשל. המשך באימונים, כאילו לא קרה דבר!"
. . . . . . . . . . . . . . . .
"חושש אני, שכבר איני מבין דבר, ואפילו הדברים הפשוטים ביותר מתבלבלים. האם אני דורך את הקשת, או שהקשת היא הדורכת אותי לשיא המתח? האם אני פוגע במטרה, או שהמטרה היא הפוגעת בי? האם *זה* הוא רוחני כשנראה בעיני הגוף, וגופני כשנראה בעיני הרוח? האם הוא גם זה וגם זה, או אף אחד משניהם? כל זה, החץ, הקשת, המטרה ואני נבלעים זה בזה, ושוב איני יכול להפריד ביניהם. אפילו הצורך להפריד ביניהם נעלם. שכן עם לקיחת הקשת ליד הכל ברור וחד משמעי ומצחיק בפשטותו…"
"סוף סוף, " הפסיק אותי המורה, "חצה אותך המיתר."

~אויגן הריגל, "זן ואמנות הקשת"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *